את הסיפור שלמטה שמעתי בשבת שעברה משרון במקלחת של אורחאן נתיבלה בו התארחנו בטיול הסדנה הפורח שקיימנו בסוף השבוע שעבר. בקשתי משרון לשלוח לי את הסיפור ואת המקור שלו, והיא שלחה לי צילום מתוך ספר לימוד לכתה ג… תודה שרון! שבת שלום!
עורב שחור אחד ישב על ענף שקוע בהרהורים: "מדוע אני היחיד מבין העופות שנוצותיי שחורות? מדוע מכוער אני וקולי צרוד? לכל אחד מהעופות יש נוצות צבעוניות ויפות, ירוקות או אדומות, צהובות או כחולות, רק אני מכוער. עלי לייפות את עצמי, אולם איך אעשה זאת ואני כל כך שחור?"
כל היום ישב לו על הענף שקוע במחשבותיו. לעת ערב נצנץ רעיון במוחו: "אם נוצותיי שחורות ומכוערות," אמר העורב לעצמו, "אקשט את עצמי בנוצות של אחרים. אקח לי נוצה אחת מכל עוף, רק נוצה אחת, ואתקע אותה בגופי, כך איהפך לעוף המקושט והיפה ביותר מבין העופות".
הלך העורב יום יום לקיני העופות והוציא לו נוצה אחת מכל קן. כשהיו בידיו נוצות רבות תקע אותן בגופו והופיע לפני אסיפת העופות מקושט בשלל צבעים. התהלך לו העורב המקושט כשהוא פורש לראווה את קישוטיו וכאילו אומר: "ראו, מה יפה אני, אין עוף יפה ממני."
תמהו העופות: "מי הוא זה ואיזה הוא העוף הלזה בעל שלל הנוצות? זהו עוף כה יפה! מעולם לא ראינו כמותו. אולם גאוותן הוא העוף הזה ומוזר, וגם צורת עורב לו. בואו נתקרב אליו," אמרו העופות זה לזה, "ונבדוק אותו מקרוב."
ניגשו העופות לעורב כדי לבדקו ולעמוד על טיבו מקרוב והנה אחד צועק: "שלי הנוצה האדומה שבגופו!" והשני צועק: "שלי הנוצה הירוקה!" "וממני לקח את הכחולה!" כך צעקו כל העופות. מיהרו כולם והתנפלו על העורב. כל עוף חטף את נוצתו מגוף העורב ופרח לו.
נשאר העורב הקנאי מבויש ונכלם ללא נוצות, כולו מרוט ושרוט ואמר בבכי מר: "זה סופו של מי שמתקשט בנוצות של אחרים ואיננו שמח בחלקו ובאשר לו".
לכל אחד ואחד, גם לך, יופי אמיתי, עמוק וייחודי. לא רק במראה, בכל מהותנו. האם אנחנו מודעים ליופי היחודי שלנו? בדיוק על זה אני מדברת בהדרכה "אם אין אני לי מי לי" לשיפור מערכת היחסים עם עצמנו.