אמונה וריפוי

כוחה המופלא של אמונה: זוית מדעית על אמונה וריפוי

מאמר מאת ד"ר דליה רזניצקי, התפרסם בירחון "חיים אחרים" נובמבר 2009

האם לכוח המחשבה יש השפעה על תהליכי חולי ובריאות? האם תקוה וציפייה להבריא יכולים להשפיע לטובה על סיכויי ההחלמה? ולחילופין, האם חששות ומחשבות שליליות יכולים לחבל בתהליכי החלמה? ספרות ה"עידן החדש" שרבים מקוראי עיתון זה ודאי מכירים, עונה ב"כן" רבתי לשאלות האלה כבר יותר מ-20 שנה, החל מספרה הותיק של לואיז היי "רפא את גופך" ועד "המסע" החדש יחסית של ברנדון וייס. במאמר זה לא אחזור על הדיונים המובאים בספרים אלה, אלא אנסה לענות על השאלה: "מה אומרת הספרות המדעית על תפקיד האמונה בריפוי?" בניגוד לספרות העידן החדש המבוססת בעיקר על התנסויות אישיות של הכותבים, אמונות ותפיסות עולם, הספרות המדעית מבוססת על עובדות רפואיות ומדעיות, נסיונות במעבדה ובקליניקה, ונתונים סטטיסטיים. בשנים האחרונות הצטברו בספרות המדעית עובדות רפואיות ומדעיות שלא רק תומכות בקשר שבין אמונה וריפוי, אלא אף מתחילות להסביר את האופן שבו המחשבות והציפיות שלנו משפיעות על תהליכים גופניים.

סיפורים יוצאי דופן
הדוגמאות הדרמטיות ביותר להשפעת המחשבה, האמונה והגישה על הבריאות באות מתחום מחלת הסרטן, בה ההבדל בין התפתחות המחלה ועצירה שלה, יכול להיות הבדל בין חיים ומות. כל רופא המטפל בחולי סרטן נתקל פה ושם במקרים של הבראה כנגד כל הסיכויים או כפי שאומר ד"ר ג'רום גרופמן בספרו "אנטומיה של תקוה" (ראו מסגרת) ב"מחלות אשר לא קראו את ספרי הלימוד".
ד"ר גרופמן מספר על אוה שומר שחלתה בסרטן ראות אשר רק חלק ממנו ניתן היה להסרה בניתוח. במקרים כאלה מקובל לתת כימותרפיה והקרנות לעיכוב הגידול כדי "להרויח זמן" אך אין בהם כדי לרפא. אוה לא קבלה את גזר הדין, היא היתה נחושה להרפא. הטיפולים אמנם גרמו לה לתופעות לואי קשות אך היא לא ותרה, הגידול שלה הצטמצם בהדרגה עד שלא ניתן היה לזהות אותו בבדיקות והוא מעולם לא חזר.
גם ד"ר דיפאק צ'ופרה מצטט בספרו "ריפוי קוונטי" (הוצאת מודן) סיפור שסיפר לו אונקולוג בכיר על אדם שהגיע עם תלונה של שיעול מכאיב ואובחן בעקבות צילום וביופסיה עם גידול סרטני מסוג קטלני בין ראותיו. הוצע לו לעבור ניתוח כימותרפיה והקרנות והוא סרב, למרות הסטטיסטיסטיקה האומרת שללא טיפול 99.9% מהאנשים ימותו תוך 6 חדשים. שמונה שנים מאוחר יותר הגיע אותו אדם עם בלוטת לימפה מוגדלת בצוארו, ובביופסיה התברר שזה אותו סרטן. בראות לא היה זכר לגידול. האונקולוג שאל אותו מה עשה כדי לטפל בסרטן שהיה לו לפני 8 שנים והוא אמר שלא עשה דבר, הוא פשוט החליט שאינו מתכוון למות מסרטן.
אחד הסיפורים המענינים ביותר שקראתי בנושא זה, הוא סיפורו של סטיבן גולד, ביולוג באוניברסיטת הרווארד שחקר את תחום האבולוציה וחיבר מספר ספרים פופולריים על אבולוציה ומדע. בגלל תחום עיסוקו הוא היה בקי במיוחד בסטטיסטיקה של תופעות ביולוגיות. להלן קטעים מתוך מאמר אישי שכתב בשם "החציון הוא לא המסר", בתרגום חופשי שלי:
"ביולי 1982 נודע לי שיש לי סוג סרטן נדיר שנקרא מזותליומה. כשהתעוררתי מהניתוח שאלתי את הרופאה שלי, מה הספרות הטובה ביותר בנושא, והיא ענתה בדיפלומטיות שהספרות הרפואית בנושא לא מכילה שום דבר שראוי לקריאה. ברגע שיכולתי ללכת הלכתי לספריה. שעה אחר כך הבנתי למה הרופאה שלי אמרה מה שאמרה. הספרות היתה ברורה באופן אכזרי: המחלה היא חשוכת מרפא, עם חציון השרדות של 8 חדשים בלבד מגילוי המחלה. מה המשמעות של חציון השרדות של 8 חדשים? רוב האנשים ללא ידע בסטטיסטיקה יפרשו זאת: "אני כנראה אהיה מת בעוד 8 חדשים". בזכות שנים של ניסיון במחקר אוכלוסיות של חלזונות פתחתי ידע טכני על המשמעות של סטטיסטיקה ואני משוכנע שידע זה היה בעל תפקיד חשוב בהצלת חיי. כל ביולוג של אוכלוסיות יודע שהממוצע והחציון הם לא הנתונים עצמם, הם מספרים אבסטרקטיים, המציאות היא הוריאביליות, תכונתו המובהקת של הטבע. אני קראתי את המשפט על החציון של 8 חדשים ואמרתי, או קי, חצי מהאנשים יחיו יותר מ-8 חדשים. מה הסיכוי שלי להיות בחצי הזה? קראתי עוד שעה וסכמתי לעצמי: די טובים. אני צעיר, המחלה התגלתה בשלב מוקדם יחסית, אני אקבל טיפול רפואי מצוין, ואני לא מתיאש. ואז חשבתי על עוד נקודה טכנית. העקומה תהיה בודאי עם נטיה ימינה, אולי יש בודדים ששורדים שנים, גם אם לא נרפאים. ואכן הסתבר שהעקומה נוטה ימינה עם זנב ארוך, שנמשך מספר שנים. לא ראיתי שום סיבה למה לא אהיה אני בזנב הזה ונשמתי לרוחה. יש לי זמן לחשוב, לתכנן ולהלחם."
ד"ר גולד חי 20 שנה מאוד פרודוקטיביות אחרי הדיאגנוזה הזו ומת אמנם מסרטן, אבל לא ממזותליומה, אלא מסוג סרטן אחר שאין לו קשר עם הסרטן המקורי. הגרסה המלאה של המאמר "החציון הוא לא המסר" מופיעה באנגלית באתר "cancerguide" בכתובת: http://www.cancerguide.org/median_not_msg.html
סיפורים נוספים על אנשים ש"נצחו" את הסטטיסטיקה מופיעים בספרות המדעית והפופולרית. הם מעוררים השראה ותקוה, אבל לצערנו הם מאוד נדירים ולכן קשה לחקור מקרים אלה באופן שיטתי וללמוד מהם על תפקיד האמונה בריפוי. נתונים מדעיים על תפקיד הציפיה והתקוה בריפוי הצטברו בשנים האחרונות מחקר תופעה מענינת שנקראת אפקט הפלסבו.

אפקט הפלסבו: הגדרה והיסטוריה
אפקט הפלסבו (Placebo) מתאר תופעה שבה יש הטבה בסימפטומים, עקב אמונה של החולה שניתנה לו תרופה אפקטיווית, למרות שהוא קבל תרופת דמה, שאין בה מרכיבים כימיים פעילים כלשהם. הנתונים המדעיים מראים ש-30-60% מהאנשים, עם מגוון סימפטומים ומחלות (פרוט בהמשך) מגיבים לתרופות דמה בהטבה משמעותית בסימפטומים.
התעוד הרשמי הראשון של אפקט הפלסבו הוא אולי הנסיון שנערך בסוף המאה ה-18 לבדוק את טענותיו של פרנץ מסמר. מסמר הקסים את החברה הפריסאית של 1780 בתאוריה שלו על מגנטיזם חייתי, האומרת שמחלה נובעת מהפרעות בשדה האלקטרומגנטי של הגוף. הוא טען שהוא יכול לרפא כל מחלה עם מגנטים או חפצים ממוגנטים. ב-1784 המלך לואי ה-16 הורה על חקירה של טענותיו של מסמר. חברי ועדת הבדיקה בקשו מהנבדקים לחבק עצים שהיו כביכול ממוגנטים. הנבדקים אכן הגיבו חזק לעצים, שכפי שהתברר אחר כך לא מוגנטו כלל. בדיקה זו חסלה את הקריירה של מסמר בפריז, אבל היתה התעוד הרשמי הראשון של אפקט הפלסבו והראתה באופן ברור את חשיבות האמונה והדמיון האנושי בתהליך הריפוי.
ד"ר אן הרינגטון (Harrington), היסטוריונית של המדע באוניברסיטת הרוארד, החוקרת את אפקט הפלסבו מספרת שבמחצית הראשונה של המאה ה-20, הרופאים הטובים ביותר ראו את אפקט הפלסבו כחלק מאמנות הרפואה והשתמשו בו, כדי להפעיל את יכולת הריפוי הטבעי של גוף המטופל. בשנים 1930-1940 גלולות פלסבו היו מאוד נפוצות, ייצרו אותן בכל מיני צבעים והן היו חלק אינטגרלי מציודו של כל רופא. אחרי מלחמת העולם השניה, בעקבות גילוי האנטיביוטיקה, והתפתחות תעשיית התרופות, פחת השמוש הקליני באפקט הפלסבו ויצא מהאופנה.
במחצית המאה ה-20, עם התפתחות תעשיית התרופות נעשה אפקט הפלסבו בעל חשיבות מחקרית רבה. כל ניסוי שבודק תרופה חדשה חייב לכלול קבוצת פלסבו, קבוצת בקורת אשר מקבלת טיפול שנראה בדיוק כמו הטפול הנבדק, אך אין בו מרכיב פעיל. במחצית השניה של המאה ה-20 ההתיחסות המדעית העיקרית לאפקט הפלסבו היתה כאל "רעש רקע" שצריך להוריד אותו כדי לגלות אפקט אמיתי של תרופות חדשות.
רופאים ומדענים בודדים במחצית השניה של המאה ה-20 ציינו במאמריהם את האפקט הקליני והריפויי של אפקט הפלסבו. אחד מהם היה המרדים הנרי ביצ'ר (Beecher), ששמש כרופא במלחמת העולם השניה ושם לב שחיילים עם פציעה חמורה בחוף אנזיו, היו זקוקים לפחות משככי כאבים מפצועים פחות קשה בבוסטון. הוא הניח שהתשוקה שלהם להשרד והאמונה בצדקת המאבק אפשרו להם להתגבר על כאב הפציעה. ב-1955 פרסם ביצ'ר מאמר שנחשב אבן דרך בשם "The Powerful placebo" בו הוא סוקר 15 מחקרים קליניים בהם השתמשו בתרופת דמה וטוען לראשונה שלתרופת הדמה (פלסבו) אפקט מרפא משמעותי. הוא קרא לאפקט הזה אפקט הפלסבו. המאמר של ביצ'ר עורר עניין רב ווכוח בן 50 שנה בספרות המדעית בין הטוענים שאפקט הפלסבו אכן קיים, לבין אלה הטוענים שלא היה ולא נברא. במקביל לזמן שהוכוח הזה התנהל, הלכו והצטברו העדויות המדעיות שלא רק מוכיחות את דבר קיומו של אפקט הפלסבו במגוון סימפטומים ומחלות, אלא אף מסבירות את האופן שבו הוא פועל.

אפקט הפלסבו: הוכחות מצטברות ומנגנון פעולה
החל משנות ה-70 של המאה הקודמת פורסמו מספר הולך וגדל של מחקרים מדעיים, אשר באמצעות שמוש בטכנולוגיות חדישות לא רק אשרו שוב ושוב את דבר קיומו של אפקט הפלסבו, אלא אף חשפו את העובדה שלתרופות הדמה יש השפעה על המוח שלנו. מחקרים אלה מראים שעצם הציפייה שלנו להטבה במצב, גורמת לשינויים ניתנים למדידה במוח, אשר מובילים לשרשרת של תהליכים ביולוגיים שבסופו של דבר גורמים להטבה המצופה.

אפקט הפלסבו בכאב
למוח שלנו יש יכולת להפריש חומרים טבעיים אשר פועלים כמשככי כאב. חומרים אלה נקראים אופיואידים אנדוגניים וכוללים כמה קבוצות, ביניהם האנדורפינים וחומרים נוספים. למעשה, חלק מהתרופות המקובלות נגד כאב ובראשן מורפיום, פועלות דרך חיקוי של האופיואידים האנדוגניים על ידי קישור לרצפטורים (הקולטנים) שלהם בתאי המוח. מחקרים שנערכו עי דר פבריציו בנדיטי (Benedetti) מאוניברסיטת טורינו שבאיטליה הראו שכאשר נאמר לאנשים שהם מקבלים תרופה חזקה נגד כאב, במוח שלהם מופרשים אופיואידים אנדוגניים והם אכן חשים הקלה ברמת הכאב.
כדי להשתמש במדד אוביקטיבי של מידת הכאב ולא בהתרשמות סוביקטיבית של הנבדק, מחברים את משתתפי המחקר למכשירים אשר בודקים את קצב הלב, לחץ הדם, מוליכות העור, וקצב הנשימה שלהם. כאשר גורמים לנבדק כאב ע"י הידוק אזיק על פרק היד שלו נמדדים שינויים פיזיולוגיים המאפינים את התגובה שלו לכאב. בהמשך הניסוי, נותנים לנבדק זריקה שבה יש חומר נגד כאב או פלסבו לפני הידוק האזיק, ובודקים את התגובה שלו. גם החוקר וגם הנבדק, לא יודעים אם הזריקה מכילה חומר פעיל או תרופת דמה. בנסיונות אלה הראו שוב ושוב ש 30-50% מהנבדקים מגיבים לתרופת הדמה בהקלה בכאב, באופן דומה לתגובה שלהם לתרופה האמיתית. ד"ר בנדטי הניח שהצפיה של הנבדק להקלה בכאב גורמת ליצור אופיואידים אנדוגניים במוחו כדי לבדוק הנחה זו הוא הזריק לנבדקים חומר הנקרא נלוקסון, החוסם את הרצפטורים לאופיואידים אנדוגניים, ומצא שהנלוקסון אכן מונע את אפקט הפלסבו.
במחקרים מתקדמים יותר הסתכלו ד"ר בנדיטי וחוקרים נוספים בפעילות המוחית של הנבדקים בעזרת טכניקות הדמיה מתוחכמות (PET ו-MRI) וראו ישירות שבזמן שהנבדק מאמין שקבל זריקה נגד כאב, חלה הפרשה של אופיואידים אנדוגניים וקשירה שלהם לרצפטורים במוח שלו.
המחקר של אפקט הפלסבו נגד כאב מורכב מאוד, מכיל אינפורמציה על פעילויות ספיצפיות באזורי מוח מסוימים, ומעורבות של מספר חמרים, ולא כאן המקום לפרט אותו. למרות מורכבתם הרבה של המחקרים האלה המסר שלהם ברור וחד משמעי: הציפייה להקלה בכאב, אכן יוצרת הקלה כזו ע"י הפעלת מנגנונים טבעיים במוח.

מחלת פרקינסון
מחלת פרקינסון בה חווים החולים קשיי תנועה, נגרמת בשל ניוון תאי עצב במוח המייצרים חומר בשם דופמין. דופמין, אחד החומרים המיוצרים במוח, הוא בעל תפקידים רבים ביניהם תפקיד חשוב במעבר המסר לתנועה מהמוח לשרירים. במחקר שנעשה עי ד"ר ג'ון שטוסל (Stossel) מאוניברסיטת בריטיש קולומביה שבונקובר, קנדה, קבלו חולי פרקינסון תרופה המגבירה את ייצור הדופמין במוח או פלסבו. התרופה נתנה בזמן שהמטופל נמצא בתוך סורק PET המאפשר לעקוב אחרי הפרשת הדופמין במוח, כאשר גם החוקר וגם החולה לא ידעו אם התרופה פעילה או לא. חלק מהמשתתפים בניסוי הגיבו לתרופת הדמה בהפרשת דופמין, באותו אזור של המוח בו הוא נחוץ לשליטה על התנועות. אצל אותם חולים אכן היה שיפור במבחן תנועה שנערך מיד לאחר הטיפול. ד"ר שטוסל שפרסם את התוצאות האלה בשנת 2001 בעיתון המדעי החשוב Science מציע שעצם הציפייה של החולה לקבל חומר המגביר את ייצור הדופמין באזור מסוים במוח, אכן גורמת לתופעה זו בדיוק.

דכאון
במחקרים קליניים אשר בדקו תרופות חדשות נגד דיכאון ונכללה בהם כמקובל קבוצת בקורת שקבלה תרופת דמה לא פעילה, נמצא שוב ושוב שכ-40% מהפצינטים המקבלים פלסבו מרגישים טוב יותר. ד"ר אנדרו לאוכטר (Leuchter) מאוניברסיטת UCLA הראה שאצל אותם חולים מקבוצת הפלסבו שמצבם השתפר נמצאה גם שינוי בפעילות באזור מסוים במוח שנקרא prefrontal cortex, אותו אזור שבו רואים שינוי בעקבות טיפול תרופתי פעיל.

דלקת פרקים וניתוחי פלסבו
עם הגיל עולים הסיכויים לחלות בדלקות פרקים הפוגעות בברכיים. הטיפול המקובל לבעיה זו הוא ניתוח בעזרת מכשיר הנקרא ארתרוסקופ שבו המנתח מגרד את הסחוס המנוון ומזרים נוזלים פנימה כדי לשטוף החוצה את חומרי הדלקת שהצטברו בברך. מדי שנה נערכים בארהב כ- 650,000 ניתוחים כאלה. ביולי 2002 פורסם בעיתון הרפואי החשוב New England Journal of Medicine מאמר שבו חוקרים במכללת ביילור ביוסטון, בדקו השפעה של ניתוח פלסבו על חולים עם בעיות ברכיים. חולים מקבוצת הפלסבו הוכנסו לחדר הניתוח, הברכיים שלהם חוטאו, בוצעו בהן חתכים קטנים, המנתח בקש מכשירים, והתיז תמיסות כדי ליצור קולות של שטיפה, אבל שום פעולה לא בוצעה בברך עצמה. אחרי הניתוח נחשפו חולי ניתוח הדמה לאותו הליך שיקומי ונערך אחריהם מעקב במשך שנתיים. למרבה ההפתעה השיפור בקרב המנותחים בניתוח המלא, ובניתוח הדמה, היה דומה. אחד ההסברים האפשריים לתוצאות אלו הוא שהציפייה לשיפור יכולת התנועה גרמה לשחרור אנדורפינים במוח, וכתוצאה מכך יכלו המטופלים לאמץ את השרירים והרצועות ולהמשיך בשיקום הדרוש שקודם לא היה אפשרי בגלל הכאב.
הוכחות לקיומו של אפקט הפלסבו דווחו במגוון סימפטומים נוספים כולל אסתמה, סוכרת, טרשת נפוצה, מחלות עור שונות, מחלות דלקתיות, חרדות ועוד.

כגודל הציפייה כן גודל האפקט
מידת ההשפעה של הפלסבו תלויה במשמעות שמייחס לו המטופל. זריקה היא בעלת יותר השפעה מכדור, כדור גדול בעל יותר השפעה מכדור קטן וכו'. להלן שניים מהמחקרים החדשים המוכיחים זאת.
במרץ 2008 פורסם בעיתון הרפואי Journal of the American Medical Association מאמר של חוקרים מאוניברסיטת דיוק, המראה שגלולת פלסבו יקרה עובדת טוב יותר מגלולה זולה. 82 משתתפי המחקר קבלו תרופה שנאמר להם שהיא תרופה חדשה נגד כאב, ונמדדה תגובת הכאב שלהם לזרם חשמלי קל לפרק היד. מחצית מהמשתתפים קבלו מסמך פרסומי המתאר משכך כאבים חדש שעולה 2.50 דולר למנה, ואילו במסמך של המחצית השניה נאמר שמחיר מנה הוא 10 סנט בלבד. המחקר מצא שבין מקבלי ה"פלסבו היקר" 85% חוו הקלה בכאב, ואילו בין מקבלי ה "פלסבו הזול" רק 61%.
מחקר מעניין נוסף השווה את האפקט של דיקור פלסבו לזה של כדורי פלסבו. ד"ר טד קפצ'וק (Kaptchuk) חוקר מאוניברסיטת הרוארד הוכשר בתחילת דרכו המקצועית כמטפל בדיקור בסין. כשהתחיל לטפל בדיקורבמערב, שם לב ד"ר קפצ'וק שהפציינטים שלו משתפרים באופן דרמטי ביותר. הוא החליט לבדוק את ההנחה שדיקור נתפס במערב כטיפול אקזוטי ומיוחד, ולכן אפקט הפלסבו שלו חזק יותר. ד"ר קפצ'וק בדק השפעת פלסבו על 270 אנשים שסבלו מכאב כרוני ביד. חלק מהמשתתפים טופלו בגלולה פעילה או מדומה, והחלק השני בדיקור אמיתי או מדומה (דיקור מדומה נעשה עם מחט מיוחדת שמתקפלת ולא חודרת לעור). במאמר שפורסם ב-2006 בעיתון British Medical Journal מראה ד"ר קפצ'וק שהמטופלים שקבלו דיקור לא פעיל דווחו על ירידה משמעותית יותר בכאב יחסית לאלה שטופלו בגלולות לא פעילות.

האפקט ההפוך: אפקט הנוסבו
המונח "נוסבו" שפרושו בלטינית "גרימת נזק", נבחר עי וולטר קנדי ב-1961, לתאר את ההיפוך של הפלסבו. אפקט הנוסבו הוא אפקט של פגיעה בבריאות אשר נגרם עי האמונה או ההצעה שמשהו הוא מזיק. מחקר הנוסבו חוקר איך אמונות שליליות יכולות להשפיע על התחושות הפיזיות והפיזיולוגיה.
נורמן קאזנס בספרו "הראש הוא המרפא" (ראה מסגרת) מספר על תקרית באיצטדיון הכדורגל בלוס אנג'לס. בעת המשחק חשו כמה מהצופים ברע וסבלו מתסמינים של הרעלת מזון. הרופא באיצטדיון שוחח איתם ומצא כי כולם שתו משקאות קלים שנקנו במכונת המשקאות.הוא חשב על האפשרות שגופרת הנחושת חדרה מהצינורות למשקאות, ובעקבות זאת נמסרה הודעה ברמקולים שאין לקנות משקאות במכונה זו מכיוון שכמה אנשים לקו בהרעלת מזון. ברגע שנשמעה ההודעה, הפך האיצטדיון לים של הקאות והתעלפויות. מאות צופים מיהרו לשרותים, ואמבולנסים מחמישה בתי חולים עשו את דרכם הלוך ושוב בין האיצטדיון וחדרי המיון. יותר ממאה איש אושפזו. בהמשך פורסמה הידיעה שהמשקאות נקיים והמכונה אינה חשודה עוד. המחלות נעלמו באותה פתאומיות מסתורית שבה הופיעו. תקרית זו שפורסמה בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" היא דוגמא דרמטית לאפקט הנוסבו.
מחקרים מכוונים על אפקט הנוסבו מעטים יחסית, בגלל הבעיה שבגרימת נזק מכוון לשם מחקר ולו גם באמצעות אמונה. במחקר נדיר אחד חוברו מתנדבים בריאים לאלקטרודות משני צידי הראש ונאמר להם שזרם במתח נמוך יעבור בין האלקטרודות. החוקר סובב כפתור שהיה אמור להפעיל את הזרם החשמלי, שלא הפעיל כלום. שליש עד חצי מהנבדקים דווחו על כאבי ראש.
מחקר אחר שבדק אפקט של אספירין בשלשה מרכזים רפואיים שונים הוביל לתוצאות מענינות. בשניים מהמרכזים הפצינטים הוזהרו מבעיות אפשריות במערכת העיכול, אחת מתופעות הלואי הידועות של אספירין. במרכז השלישי לא נאמר על כך דבר. בניתוח התוצאות התברר שבין המוזהרים היו פי 3 בעיות במערכת העיכול מאשר בין הלא מוזהרים.
גם במאמרו של ד"ר קופצ'ק הנזכר למעלה, דווחו חלק ממקבלי הפלסבו על תוצאות הלואי הצפויות מהטיפול הפעיל, עליהן קראו בטופסי ההסכמה לניסוי. 25% ממקבלי דיקור הפלסבו דווחו על כאבים במקום הדיקור (למרות שמחטי הפלסבו לא חודרת דרך העור), ו-31% ממקבלי גלולת הפלסבו דווחו על יובש בפה ועייפות, תופעות הלואי של התרופה אותה לא קבלו.
ככל שמצטברות יותר הוכחות לקיומו של אפקט הנוסבו, מתעוררות שאלות אתיות קשות. האם עדיף למנוע מחולים מידע על תופעות לואי של תרופות וטיפולים? האם עדיף לא לתת אינפורמציה על אבחון של מחלות קשות, ותחזיות קודרות להתפתחות המחלה? קטונתי מלהציע תשובות לשאלות מורכבות אלו. דבר אחד אני יודעת, בנוגע לבריאותי הפרטית, תמיד אבחר להאמין בריפוי, בשיפור, בהתפתחות חיובית, ואשתדל להמנע ככל יכולתי מכל צפייה להרעה במצב.

המיתוס שהמגיבים לפלסבו הם הלא משכילים, הלא אינטלגנטים, אלה שאין להם מחלות רציניות באמת, ההיסטריים, איננו נתמך עי המחקר העכשוי. המדע מתייחס היום לאפקט הפלסבו והנוסבו כאל תופעות פסיכוביולוגיות שנגרמות עי מנגנונים מורכבים הראויים למחקר רציני. בשנת 2002 הקדיש
ה-NIH, מכון הבריאות הלאומי האמריקאי ועידה לנושא הפלסבו והנוסבו. הועידה קראה להמשך המחקר של המנגנונים במוח ובגוף האחראים להתפתחות תהליכי מחלה ובריאות כפונקציה של ציפייה ואמונה. 
בעוד המדענים ממשיכים לפענח מנגנונים מורכבים אלו, שואלים אנשי האתיקה הרפואית שאלות מורכבות לא פחות.
על פניו נראה שכדי להשתמש ביכולת הריפוי של אפקט הפלסבו צריכים הרופאים לשקר לחולים על בסיס יום-יומי. איך להתמודד עם מכשלה אתית זו? כמטפלת בדמיון מודרך, אני רוצה להציע תשובה אפשרית לשאלה זו: בעזרת הדמיון. אני רוצה להציע את האפשרות שתהליכי ריפוי בדמיון מודרך מפעילים מנגנונים כימיים וביולוגיים בגוף, בצורה דומה לתרופות דמה.

ד"ר הרינגטון מאוניברסיטת הרוארד אומרת שכמו שדמבו הפיל היה צריך את הנוצה הלבנה כדי לעוף (הקוראים מופנים בשמחה לסרט הקלסי "דמבו הפיל המעופף"), כך אפקט הפלסבו הוא ה"טריק" שמחבר אותנו לכוחות הריפוי הפנימיים שלנו.

המלצות לקריאה
בחרתי להמליץ כאן על שלשה ספרים שהמחברים שלהם חוו מחלה והחלמה באופן אישי, אבל בנוסף על התיחסותם האישית לנושא, הם גם מקפידים על הצגת העובדות המדעיות בתחום בצורה מדויקת ובשפה ברורה וקלה לקריאה.

הראש הוא המרפא מאת נורמן קאזנס הוצאת מודן.
ספר ותיק יחסית מאת הסופר, העיתונאי ואיש הרוח האמריקאי הידוע. נורמן קאזאנס שהחלים בעצמו מספר פעמים ממחלות קשות, היה איש הרוח האמריקאי רב ההשפעה ביותר בתחום רפואת הגוף נפש עד מותו ב-1990. בספר זה הוא מתאר את מעורבותו בראשית ימיו של מחקר הגוף-נפש כחבר הסגל הראשון בבית הספר לרפואה ב-UCLA שאינו רופא.

אנטומיה של תקוה מאת דר ג'רום גרופמן הוצאת כנרת.
ד"ר גרופמן, רופא וחוקר, מנתח בספר זה לעומק את משמעות התקוה במונחים ביולוגיים ורפואיים. הוא מביא דוגמאות רבות מנסיונו רב השנים כרופא, וגם משתף אותנו בתפקיד התקוה בהחלמתו שלו מנכות חלקית בה לקה בעקבות בעיות בעמוד השדרה.

לא לסרטן ד"ר דויד סרוואן-שרייבר הוצאת מודן.
ד"ר סרוואן-שרייבר הוא פסיכיאטר שחלה בסרטן והבריא. הוא מסביר בספר זה, שנהפך לרב מכר עולמי מיד עם צאתו לאור, כיצד מתפתח סרטן, מה אפשר לעשות כדי להמנע ממנו, ואיך להתמודד איתו אם פרץ. ספר זה מכסה מספר נושאים רבי חשיבות כולל הקשר בין סרטן לתזונה שלנו, לתעשייה המתפתחת ולבעיות אקולוגיות, אך אני ממליצה כאן במיוחד על הפרקים המתיחסים לקשר בין סרטן ותהליכי הנפש. בפרקים אלה מביא ד"ר סרוואן-שרייבר את המחקרים העדכניים ביותר בתחום ומסביר אותם בשפה ברורה ושוטפת בלי לפגוע כהוא זה בדיוק המדעי.