הסיפור לשבת היום לכבוד חג החנוכה הקרב ובא, הוא סיפור על אור. מצאתי אותו בבלוג המקסים אהבת חינם שם כתוב שמקורו במסורת הבוהיסטית.
לפני שנים רבות, בערב חשוך אחד, התכונן בודהה לשאת דרשה על הר גבוה. קהל עצום ורב חיכה לשמוע את דבריו של המורה הגדול שזכה בהארה, ההמונים הצטופפו בציפיה לחזות בבודהה. הלילה כבר ירד והחושך כיסה את הכל, והמבקרים והנזירים הדליקו מנורות שמן לכבוד המורה. כל אחד התחרה בידידיו ובשומעים האחרים על הזכות לשאת את המנורה המפוארת ביותר, הגדולה ביותר, הצבעונית והמקושטת ביותר. כל מנורה הייתה מופלאה מקודמתה, נראו שם מנורות מכל הסוגים והמינים, כולן עשירות ומפיצות אור.
אל המקום הגיעה גם אישה זקנה אחת, שנשאה מנורה קטנה ועלובה יותר מכל המנורות האחרות שהיו שם. אותה אישה באה לשמוע את דבריו של הנאור בתקווה לזכות בגילגול טוב יותר בחיים הבאים. כל חייה הייתה הזקנה ענייה מרודה, למרות שעבדה והרוויחה את לחמה ביושר, כך יכלה להרשות לעצמה רק את מנורת השמן העלובה. היא הניחה את מנורתה בין המנורות האחרות, המפוארות והגדולות, למרות הלעג והזלזול בעיני האנשים שסביבה על גודלה הזעיר ועליבותה של המנורה.
בודהה החל לשאת את דבריו וההמון החריש. במרחק נשמע לפתע רעם, ברק הבריק וסערה פרצה פתאום. רוח גדולה וקרה נשבה והמנורות הרבות לא הצליחו לעמוד בחוזקה של הרוח השורקנית וכבו כולן וחשיכה השתררה סביב. כשהתרגלו העיניים לחשיכה הפתאומית, החלו להבחין כולם במקור אור קטן וזעיר המתנוצץ בינות למנורות, הייתה זו מנורתה המרופטת של האישה הזקנה. כיוון שהיתה זו מנורה קטנה, הגנו עליה המנורות האחרות מן הרוח והיא נותרה היחידה שדלקה באור בוהק בחשיכה.
ירד בודהה אל תוך ההמון הנסער, לקח את המנורה והדליק בה, בזו אחר זו את כל המנורות האחרות ואז אמר: "כל עוד ישאר ניצוץ אחד קטן, ניתן יהיה להדליק את שאר המנורות האחרות. ניתן להדליק אלפי נרות באמצעות נר אחד, וחיי הלהבה לא יתקצרו. אושר לעולם לא פוחת כשחולקים אותו עם האחר".
סיפור זה מקורו עתיק יותר. הוא מופיע בסיפורי רבי ישראל מסלנט.
אבל בקונטציה היהודית.
תודה יחיאל. אשמח להכיר את הגרסה שאתה מדבר עליה.
יחיאל שלח לי את הסיפור על רבי ישראל. אשמח לפרסם אותו באחד השבועות הקרובים. תודה!
אפרופו הסיפור השבועי חושבת על האור שבשפה העברית . אור גנוז ונגוז.
יפה תמי. אהבתי! תודה!